הנערה שרצתה לשלם בפגישה – מעולם השידוכים

אחד מהתלמידים בארץ ישראל המקורב לרבי שליט"א שלח לנו סיפור לפרסום לשמח את לב הציבור. והסיפור אכן משמח וחשבנו שכדאי לפרסם העניין לשמחת קהל הקוראים הקדוש.

"בסוף השידוכדייט היא החליטה שהיא חייבת לשלם, "אני רוצה לשלם", כך היא טרחה להודיע לי חגיגית. שתקתי, הרי אני לא יכול להתעקש לשלם, זה נתפס פטרוני, ומאידך מה אכפת לי שתשלם אם זה משמח אותה.

היא פצתה את פיה שוב ואמרה שהיא מתכוונת שהיא רוצה לשלם רק הטיפ ולא את הארוחה (חס וחלילה), היא נגד לשלם חצי חצי.
אמרתי: "אוקיי איך שאת רוצה" (וחשבתי על המשפט: "As you wish").
היא אמרה: "באמת אני רוצה לשלם".
אמרתי לה: "מה שאת רוצה, מה שעושה לך טוב".
אמרה לי בתגובה: "אני חושבת שזה לא בסדר שהגבר תמיד משלם, אני בחורה נאורה, מודרנית, מתחשבת, זה יוצא הרבה כסף, זה ניצול…".

לא הבנתי מה היא רוצה ממני, הרי זה מתפקידי כגבר לבן מסכן ועלוב לשלם.

אמרתי לה בצורה עדינה: "שמבחינתי אני חייב לשלם שהרי כך הנימוס המערבי קובע, איזו ברירה יש לי, לפיכך אני לא רואה בזאת פרגון".
היא אמרה לי: "תתפלא, יש הרבה גברים זבלים, אני חייבת לשלם לפחות הטיפ".
אמרתי: "בסדר מה שאת רוצה, לי זה לא משנה, מה שעושה לך טוב".

היא הוציאה את ארנקה הנכבד עם ידיה הנאות ופתחה את רוכסן כיס המטבעות. היא השחילה את אצבעותיה וחיטטה כאילו אצבעותיה לא מצליחות להכנס ולשלוף המטבעות לטיפ. לבסוף לאחר המתח הרב, נראה היה שנואשה, היא הוציאה את אצבעותיה והודיעה: "אופס אין לי טיפ לשלם, אני מצטערת". (העניין הזכיר לי את הסיפור של הרב והרבנית, פעם אחת הרבנית שאלה את הרב מה אתה עונה על ה'קשה' וענה הרבי: "אני אחשוב על זה", יותר מאוחר כשהרבי הלך לנוח הוא אמר לרבנית: "אה, כבר לא קשה".)

צחקתי בתוך נשמתי והתאפקתי לא לצחוק לה בפרצוף. ולא היה ברור לי מדוע היא לא ניסתה לשלם הטיפ באשראי? חשבתי שאולי היא לא רגילה באמת לשלם טיפ, אמרתי לה בפני פוקר: לא נורא, יהיה בסדר.

לאחר הדברים האלה נשאלתי על ידי השדכנית איך היה? אמרתי: "אפשר להגיד שזה היה כמו כמו שתי פגישות – הפעם הראשונה שלי עמה והפעם האחרונה שלי איתה".

חבל אמרה לי השדכנית, הבחורה סיפרה לי שהיא נורא נהנתה שנתת לה לשלם את חלקה בפגישה. היא רוצה להפגש שוב.

אמרתי לשדכנית שבאמת הפגישה הייתה טובה והבחורה מצחיקה מאוד. אולם יש בינינו פערים עמוקים בלתי ניתנים לגישור, עדיף שלא נפגש שוב.

מהדרין מן המהדרין – פשט נאה לחנוכה

הרבי דרש בחנוכה דברי תורה נפלאים בעניין מהדרין מן המהדרין, והגבאין היו עסוקין ולא הצליחו להעלות החידושים עד עכשיו. ואם לא עכשיו אימתי, ואנו מעלין זאת כאן לשמחת הציבור שתמיד רוצה ושמח ללמוד פשטים נאים ונפלאים.

"תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, ב"ש אומרים: יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך; וב"ה אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך." (שבת כא ב).

ונשאלת השאלה מדוע החג היחיד שיש בו הלכה של מהדרין מן המהדרין זה חנוכה? מה מייחד את חג החנוכה שבו רשום בהלכה מהדרין מן המהדרין?

ויש לדבר ב' פשטים:

א. נס פח השמן – שטומאה הותרה בציבור וחיפשו דווקא טהור. כלומר, הנס היה שחז"ל הבינו בזמן בית חשמונאי שצריך לחנוך את בית המקדש כמו שצריך בטהרה. ואולי לא היו מבטלים הדלקת המנורה, אבל עשו מאמץ גדול וחיפשו ומצאו רק פח שמן אחד וזה הספיק לשמונה ימים עד שהכינו שמן טהור חדש. ויש לעיין מדוע טומאה בציבור כשהיה לבסוף שמן טהור ליום אחד. ואולי אפשר לומר שהם פסקו שטומאה הותרה בציבור בזמן מלחמה. אולם הקב"ה האיר לעם ישראל פנים והשמן דלק לח' ימים. וכן אפשר לומר שבאת הם פסקו דחויה, וטומאה הותרה בציבור לעניין הדלקה רק מהיום השני והיה נס לח' ימים.

וזה מראה שאם הנס היה על מהדרין, אז תיקנו הלכות הדלקה מהדרין מן המהדרין זכר לנס. ויש כאן מוסר השכל גדול, שגם אם קשה צריך לנסות עוד והקב"ה נותן ישועות או פותח העיניים ואנו מגלים שהקב"ה דאג לנו כבר בשעתו ורק כעת שמנו לב. ולכן חוגגים שמונה ימים גם על גילוי פח השמן הטהור שהיה קיים ולא נוצר בנס.

ב. ועוד יש לומר, שבמלחמה על התרבות היהודית מול התרבות הגויית היוונית צריך תשובה של מאבק על ידי תרבות תורנית, לא רק המינימום של ההלכה. בקולטורא קאמפף עושים המקסימום, כמו שאדם רוצה לקרוא את הספר הטוב ביותר בתרבות שלו, אזי אנו עושים המצווה החזקה ביותר בתרבות שלנו. אנו מגבירים את האש הרוחנית שלנו על ידי כמה מדרגות של מצווה.

ורואים מכאן את חשיבות התרבות היהודית בעם ישראל. ודבר זה הוא מצווה להציל את ציפור הנפש של עם ישראל. ופעמים יש אנשים שהם שומרים ההלכה כמו שצריך אבל ציפור הנפש שלהם כבר התייוונה ואז בניהם יוצאים לתרבות רעה וכדומה. והם צריכים ללמוד שפה ושם יש להחמיר כדי להרוויח החיבור הפרטי של האדם לתורת ה'. ואם אדם עושה מה שחייב יכול חלילה לחוש משועבד. וכשעושה יותר הוא כמו אינו מצווה ועושה והרבה יותר מחובר לתורה.

ואולי לכן גם חייבו גדר לכל הפחות בהלכה שיהיה מצווה ועושה, שיהיה הצער של חיוב המצווה – מים גנובים ימתקו. ומאידך גיסא נתנו אפשרות לעשות יותר מן לכל הפחות שיהיה אינו מצווה ועושה. וכך האדם מקיים בחדא מחתא בהדלקת נירות המנורה בחנוכה מצווה ועושה ואינו מצווה ועושה ומקבל יותר שכר, אבל גם יותר מחובר לתורת השם. ודבר זה סוד גדול. (ואולי לכן גם אפשר להבין בקלות מדוע נשים מקיימית נר חנוכה על אף שזה דרבנן דהזמן גרמא גם המהגרים מן המהדרין).

ועניין זה יכול גם להסביר ההבדלים שיש בין הנשים להאנשים בהחיבור לתורה. אצל האשה הרבה מצוות שהן פטורות זה בהתנדבות והן עושות זאת כמו הגוי והעבד. ואצל האנשים זה מחובת המצווה ולכן החיבור של ההתנדבות חלש יותר. ואולי כך נולדו החומרות ותוספת המצוות. וידוע שכיום הנשים מצד אחד אוהבות התורה יותר מהאנשים על אף שהן לא כל כך יודעות מה כתוב בתורה לעומת האנשים. וכן הן מתנדבות ולא מקפידות ללמוד ההלכה ולקיים כראוי. וזה מובן כי הן מחוברות חזק יותר מן האיש על דרך ההתנדבות.

הספד של אחד הרבנים על הצדיק ר' חיים ולדר זכרונו לברכה

בקהילה הספידו את ר' חיים ולדר זצ"ל ונהייתה התעוררות גדולה. ואנו מביאים המילים לטובת הציבור כדי שיוכל לחזק בכל גופו ונפשו.

חבל על דאבדין דלא משתכחין.

אני רוצה לדבר על הנפטר – הצדיק נסתר מבני ברק. כידוע הנפטר היה חזק במידת הנתינה ובפרט במתן בסתר. כל מקום שהוא ראה חרדים משלנו הוא רצה לתת ולתקוע את היתד הנאמן שלו. הוא נתן מאונו ומכוחו. וגם אם היו חרדיות מסכנות הוא לא הפלה, הוא לא אמר אני עייף ופטור או דואג בגלל חומרות של צניעות רק לגברים – חסד זה חסד. אבל רק לחרדים משלנו. אותם את החופשיים הוא לא ראה בכלל.

הוא פשוט קם ונתן. הנפטר אמר לעצמו, כל עוד שהנר דולק אפשר עוד לתקן. תמיד חיפש מישהו מסכן וחלש שיוכל להעניק לו אהבת חינם. ומרוב שהוא נתן הוא מסר נפשו ומת. הוא היה דוחק עצמו לתת ותמיד היה ממלמל לעצמו, מעולם לא היה צר לי המקום.

ופעם רצו להזמין אותו להשלים מניין ולהיות שליח הציבור בשמונה עשרה בבית כנסת, והוא אמר שהוא רוצה להיות החזן כי היה לו אונס.

ועוד משהו, הנפטר היה מלא חיים, תמיד רצה שיהיה שפע ושלכולם יהיה משפע החיים שלו. אוי אוי אוי אוי מה היה לנו. הוא היה מעיין המתגבר. לא הפסיק לנבוע. הוא היה כמו מבול היורד לחדרי בטן ותהום.

סיפר לי פעם מישהו שהנפטר לא היה רק משפיע על המוח. הנפטר היה משהו מיוחד. אנשים רבים מספרים שהיו מרגישים אותו בכל הגוף ממש. ולא רק שהרגישו אותו אלא הוא בעצמו היה דואג להרגיש את הדור והיה דואג לעשות גלגולים וכל מיני טצדקי כדי להרגיש את הדור. והיום בדור אומרים שהציבור איבד את ההרגשה, אבל אצלו זה לא היה ככה. היה אפילו אחד שאמר שמרוב המעשים של הנפטר הוא היה מרגיש שהוא נמצא בגיהנום, אבל על חיים שלנו ראו שהוא היה בגן עדן.

הוא היה איש חינוך של הדור והוא האמין שהחינוך זה לא רק בספרים. החינוך מתחיל מלמעלה עד למטה, זה מתחיל מהפה, אבל לא נגמר עד שלא מגיע הגוף.

ועד כמה שהוא היה בעצמו גדול הוא היה דואג לשמש בעצמו את הציבור. עם כל הגדולה שלו. הוא היה ממש תשמיש מצווה. כל כולו תשמיש המצווה. רק בשביל זה הוא היה חי.

אוי אוי אוי. חיים חיים חיים.

והנפטר הצדיק נסתר היה סקרן. ואפילו הקב"ה לא ידע כמה צדיק הוא היה. תמיד רצה לדעת עוד. לחקור ולהעמיק. וזה לא לפתוח ספר כמה שניות ולדפדף קצת לצד ימין או לצד שמאל. הוא היה קורא אבל מקפיד לגמור. היה מתמיד ומקפיד למצוא מצוות ולגמור את המצווה לגמרי. לא סתם הוא גמר עם החיים שלו.

אוי חיים חיים חיים חיים.

הוא היה כמו ש"ס מהלך מרוב שהיה מספיק הרבה. בשבילו כל מי שעניין אותו היה מסכתא. הוא ראה אנשים כמו מסכתות. אין עוד אנשים כאלו שהיו גומרים מסכתות כמוהו. תראו לי מי…

וכמו שמשון הגיבור, במותו השפיע יותר מחייו. היום אפילו החילונים החופשיים יודעים מי היה הצדיק נסתר שלנו והם מתפלאים על ההספק שלו, וקוראים לכל אחד הדומה לו "ולדריסט". ושמעתי אחד שאמר שיש מקומות שיש הרבה ולדריזם ולכן צריך להיות זהיר. והנה אם עד עכשיו חינך הציבור באופן אישי וקצת בספרים – גם במותו דאג לפרסם את מידת הנתינה שלו. אין בית חרדי משלנו שלא יודע מי היה חיים. הוא עשה במותו ממש מהפכה. מהפכת סדום ועמורה.

הוא נלקח בחטף ושמע רעש גדול, אבל השאיר במותו לציבור רעש יותר גדול. אין בית שלא מדברים על זה. וכמאמר הגמרא, ומה רחם שמכניסין בו בחשאי – מוציאין ממנו בקולי קולות, שאול שמכניסין בו בקולי קולות – אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות. מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה. הוא היה עוסק עם הציבור בחשאי ויצא בקולי קולות. וכך היה בפטירתו. הוא היה לבד בחשאי אבל מיתתו עשתה קולי קולות. יציאתו של צדיק עשתה רושם. מי עושה רושם יותר ממנו?

כל אדם יכול להיות חיים, רבותי. מי לא רוצה להיות חיים. הציבור קינא בו ועשה לו עין הרע וזה היה בשבילו כמו רציחה. המוות והחיים ביד הלשון – לא הלשון של חיים זצ"ל, אלא הלשון הרע של הציבור. ועדיין היה לו חיים ארוכים, מה שהוא הספיק אף אחד מאיתנו כמעט לא הספיק.

יהי רצון שנזכה רק לביאת המשיח במהרה בימינו אמן סלה.