וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים

ווארט מבהיל מהרבי שליט"א בעניין ריחום על הבריות. ודברי הרבי הם על דרך צחות ויש להבין את דבריו שאין לעשות יותר מידי עד שהאדם נהיה חלש ואז העולם הבזוי בז לו ומצר את צעדיו.


תניא ר' גמליאל ברבי אומר (דברים יג, יח) "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים.

ואומרים בק"ק נימאנדעסלאנד ירושלים דאשכנז על דרך צחות שמי שמרחם על כל הבריות, אזי הבריות לועגים לו וחושבים אותו לחלש ורוכשים לו בוז ומשטמה וכן מצרים את צעדיו ולכן הוא זקוק לרחמי שמים.

אך מי שאין מרחם על הבריות אינו זקוק להתערבות ניסית של רחמים מהשמים המבזבזת את זכויות האדם, אלא העולם יודע לכבדו ולקלסו.

הרצל – מאת כתבנו לענייני חילונים

כתבנו לענייני חילונים ראה מאמר של חברת פרלמנט לשעבר במדינה הציונית. כתבנו לא הסכים עם מה שהיא אמרה שהרצל תמך בדת ישראל ולכן החליט לאזור עוז ולהגיב כנגדה. לאחר שהדברים פורסמו חשבנו שכדאי לחלוק העניין עם הציבור של הקהילה.


עליזה לביא במאמרה אומרת שיחסו של הרצל היה חיובי לדת ולא כאל תפיסות מיושנות שצריכות לחלוף מן העולם. היא גם אומרת שהרצל לא היה הציוני הראשון. היא כן מודה שהרצל היה מנותק מעמו במידה רבה ממורשת עמו. היא גם שמה דגש על כך שהרצל רואה תפקיד לכהני הדת בהובלת הקהילות לציון. בנוסף היא רואה שהרצל קרוב ליהדות כי הוא רוצה בתי כנסת יפים ונישאים וכן כי הוא מכיר בכך שהדת שימרה את העם היהודי. היא גם מתרגשת מכך שהרצל אמר שהציונות היא שיבה אל היהדות. היא גם מצטטת גם את הרצל לגבי בנין בית המקדש וכן את תיאור כניסת השבת והיא רואה זאת כשיא הקרבה לדת היהודית. מסקנתה שהרצל לא התנגש עם היהדות אלא היה חלק מהיהדות ובעצם היה לא רק חוזה המדינה אלא חוזה המסורתיות בארץ ישראל.

אני ארצה להגיב לה על דבריה על סמך הבנתי הפשוטה בנושא:

  • ניתן לדון האם הרצל היה הציוני הראשון – ברם אם נגדיר את הציונות כפתרון בעיית היהודים הוא אכן היה הציוני הראשון ומחדש בתפיסתו ביהדות הלאומית ש-1. היא תפתור את הבעיה היהודית. ו-2. שהלאום מגדיר את היהדות ולא הדת. דברים אלו לא כל כך מסורתיים ומתנגשים עם היהדות הרבנית האורתודוקסית. התפיסה היהודית הדתית לא רואה כל כך מבחינה יהודית את הלאומיות כפתרון הבעיה היהודית וכן מתנגדת שהלאום יחליף את הדת.
  • למעשה הרצל היה פוליטיקאי טוב, ככזה הוא ידע שהוא צריך לגבש קונצנזוס ולכן להביא ראיה מנחמדות לחלקים מן העם זו לא ראיה מובהקת. לפיכך איני מתרגש מכך שהוא רואה תפקיד לרבנים, שהרי הוא צריך אותם שיעבדו בשביל הפרויקט שלו. לפיכך הוא גם לא מתנגש עם הדת בכל נושא, אלא מנסה לגייס מהדתיים תמיכה, וכמו שהוא עשה עם המזרחי. ולכן הוא היה צריך לתאר את השבת של המאמינים בצורה יפה על אף שהוא לא שמר שבת. הוא היה צריך לגייס הסכמה עממית.
  • בנוסף הרצל רצה שידברו במדינה גרמנית, כלומר הוא ראה עצמו כגרמני שרוצה מדינה יהודית גרמנית. יהודית בלאומיותה וגרמנית בנשמתה. הוא האמין שניתן לשלב, ניתן להיות בני אדם מתוקנים לאחר הקמת המדינה, להחזיק בארכיטקטורה יהודית זה לא אומר שהוא לא מתנגש עם היהדות הרבנית. וכן לגבי בית המקדש, מה זה שונה משחזור עתיקות כמו האקרופוליס ביוון. הוא יכול להיאבק ביהדות המסורתית ועדיין להתגאות בעבר של העם היהודי. הוא לא טיפש הוא ידע שסוג של לאום חדש צריך פרויקטים לאחד את העם. לכן הוא מתגאה על כך שעם ישראל שרד כל כך הרבה שנים מחוץ לארצו וכן שזה בזכות הדת.
  • ניתן לראות שהוא מזלזל קצת בזה שהוא מדגיש שהיהודים המאמינים מאמינים באל הבלתי נראה. וכן בזה שהוא אומר שהציונות היא שיבה אל היהדות, כלומר יכול להיות אדם שאוכל חזיר וחי עם גויה, אולם אם הוא ציוני הוא שב ליהדותו.
  • לא ניתן לראות בהרצל מסורתיות גדולה במיוחד. הרצל היה לאומי פרוגרסיבי אירופאי קלאסי שמקדם סדר-יום לאומי של עולם הזה נגד הסדר-יום הרוחני של גאולה וגן עדן של הדתיים. מדובר כאן בכיוון אחר לחיים. הוא ראה בעולם הזה טרקלין ולא פרוזדור.
  • למעשה מי שלומד על הרצל יודע שהוא חי חיים חילונים אירופאיים. לאחר שהוא ראה שההשתלבות אינה מצליחה, הוא לא חווה הארה רוחנית וחזרה בתשובה, אלא הוא מצא דרך חדשה, במקום להשתלב בין הגויים כי זה לא עובד, צריך לנרמל את העם, נרמול העם יגיע על ידי מדינה מתוקנת ואז הגויים ילמדו להעריך אותנו והבעיה היהודית תפטר, כלומר כעת יהיה קל יותר להתבולל ולהשתלב בין הגויים. וכן אם אין כבר שאלה יהודית בעולם אין להרצל הנמקה מדוע צריכה להיות מדינה יהודית. מבחינתו אין לו בעיה (כלומר יש לו בעיה לעומת ארץ ישראל, אבל במצב סכנה הוא מעדיף להתחיל באוגנדה גם לבסוף לא יהיה ציון החדשה הלאומית בארץ ישראל) להקים מדינה יהודית באוגנדה ליהודים שאינם נחשבים כיהודים מבחינת ההלכה כל עוד הם ממוצא יהודי.
  • ואסיים בציטוט ממדינת היהודים:

"האם ניתן את כוהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חופשים אנחנו בכח החכמות והמדעים ועל כן לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ."

והנה כאן ניתן לראות את הרצל הלא מסורתי. היהודי המסורתי הוא בעל כבוד רב לרבנים ולדת וגם אם הוא רואה לעצמו היתר הוא חש בעניין חולשה, לפעמים עושה תשובה ובוודאי שלא יכלא את הרבנים בבתי הכנסת כמו חיילים לבסיס. הוא רוצה בהם תפקיד יפה, משהו לראווה אבל חסר מהות. הוא לא מוכן לנקוט בלשון יפה ורואה ברצון הרבני לקבע נורמות רבניות עניין של דחף לא רציונלי ובהמי כביכול. הוא היה נאור ומתקדם בעיני עצמו שהיה בטוח שהוא יכול להחליט לעם מה לרצות, ובמקום לעשות בחירות על תפקיד הרבנים והדת, הוא פשוט כבר דוחף לכך שהם יהיו שוליים ונוקט במילים משפילות שאותן הדגשתי. בנוסף הוא רואה בבתי הכנסת עניין שלהם ולא נקט בביטוי "שלנו". הוא מחוץ לבית הכנסת המייצג את הדת והמסורת.

תודה רבה לחברת הכנסת לשעבר עליזה לביא על כך שהעלתה הנושא וגרמה לי לחזור וללמוד את הרצל שוב פעם.

קומזיץ המשוררים בירושלים החרדית – מאת כתבנו לענייני תרבות

כתבנו לענייני תרבות קיבל הזמנה ייחודית לערב שירה חרדי מחתתרתי מהפכני במיקום סודי ביער ירושלים. כתבנו נהנה מהערב והחליט לכתוב על העניין.


ביער ירושלים באחד מהלילות החמים של השנה התכנסו 30 צעירים חרדים נבחרים. מדובר במשוררים ואוהדי השירה והתרבות במרחב החרדי הירושלמי.

הצעירים באו במסירות נפש על אף החום הכבד והפתיעו את המארגנים בזאת שבאו לבסוף. אולם הם באו כי הם חשו צורך לחוות תרבות חרדית. מדובר היה באירוע בשם "קומזיץ משוררים" מטעם "תרבוס – חרדים עושים תרבות" בשיתוף פעולה עם קו 400. ןהציבור שמר על מרחק והקשיב למשוררים המרתקים בהנאה גלויה תוף כדי צחוק משוחרר.

לאחר השעה 21:00 נערכה מדורה קטנה לצורך הכנת הקומזיץ בסגנון של הקיבוצניקים, תפוחי אדמה, בצל ונקניקיות. איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק – חסיד אחד בזמן הזה הכין פופקורן וליטווק במקביל הכין קפה ותה ואחרים העבירו מגשי כל טוב לקהל. כמובן שעקב החום הגדול ניתנה הנחיה לקהל להביא הרבה מים ולשתות הרבה וברוך ה' אף אחד לא התמוטט.

בתוך היער, מול האש עמדו חבר'ה והקריאו, הסבירו וסיפרו על עצמם ועל השירה שלהם והקהל היה מרותק. הייתה אווירה קהילתית חזקה מאוד, אולי בגלל הקורונה ואולי מחמת השירה והסעודה המשותפת ושמא בכלל התחושה הקמאית של מדורת השבט.

ישנה שאלה מדוע החרדים מודרנים מתקשים לקדם את האג'נדה שלהם. ואולי הסיבה היא כי חסרים המוסדות והכלים לקדם קהילתיות מסורתית. ברם ייתכן שהפתרון הוא לקדם אירועי תרבות בשיתוף פעולה ואחדות של כמה ארגונים ובכל לקדם אווירה של אחדות, משפחתיות, ביחד ולבסוף נוצרת קהילה מאליה.

דרוש של רבינו שליט"א בעניין "ואהבת לרעך כמוך"

דברי הרבי שליט"א בעניין ואהבת לרעך כמוך. דברים נאים וחשובים כנגד אלימו הדיבור והכתיבה בהעולם המתעטפים באיצלא של מידות טובות.


יוצא ביום יום לשמוע אנשים צדיקים גדולים בשאיפתם האומרים שחשוב לקיים את המשפט "ואהבת לרעך כמוך". והם אומרים או מרמזים שהם מקיימים העניין בשונה מאחרים שלא.

אוהב אנוכי לדון לכף זכות את ההתנהגות הקיימת ולא לזלזל באדם כלשהו הנוהג בצורה המתפרשת בסופו של דבר על ידי אנשים מן הציבר כאילו הוא אוהב את עצמו יותר מרעהו, כביכול.

ואומר הנני בתמימות שמבחינה עקרונית האדם תמיד אוהב את עצמו, ופועל לפי מה שהוא רוצה, אלא אם אין לו שליטה על עצמו. לפיכך לא יכול להיות מצב אמיתי שבו הוא אוהב את רעהו כמוהו. מה שיש כאן זו קריאה מוסרית לאדם להתנהגות מסוימת.

אולם מיד האנשים הללו שאומרים שהם מקיימים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מזלזלים בטוענים כך שאנו בני אדם רעים ושאנו מזלזלים בדברי ר"ע שאמר שהעניין אפילו כלל גדול בתורה.

והנה צריך לשאול את את האדם החושב, איך זה ייתכן שהם אינם שמים לב לסתירה בתוך דבריהם?!

והנה ראשון חשוב הכותב על העניין:

וטעם ואהבת לרעך כמוך – הפלגה (לשון גוזמה), כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו. ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חבירך. (רמב"ן בבא מציעא סב א)

בגלל התאוות

 

פשט חדש שנתפרסם אצלנו באחד מן הפמפלטין שנפוצו בבית הכנסת של הקהילה


שנים רבות אומרים מנהיגי הדעה שלנו בחברה החרדית שהחילונים-החדשים או הטרנס-חרדים שירדו מן הדרך הישרה עשו זאת מכיוון שהם לא יודעים כיצד או יכולים להתאפק ומכורים לתאוות ליבם. ובסלנג אומרים זאת כך 'תאוות' (Teiwes).

מלא פעמים נשמע סיפור כזה; הוא הכיר נקבה יפה והוא ירד מן הדרך, לא עלינו, הכל בגלל 'תאוות'. אין יורד מן הדרך, אחד, שעושה זאת מסיבות רציונליות הגיוניות הדנות במחויבות שלו לשמור תורה ומצוות. הוא רק 'בעל תאווה'!

כיום אומרים, הוא היה 'אנוס' ותרתי משמע, אנוס כאנוסי ספרד, שזו התנהגות מתירנית בחברה חרדית באופן מחתרתי ופחדני, ואנוס פיזית על ידי תוקף מינית. וכה אומרים עליו מאחורי גבו: "הוא מסכן, 'נעבעך', הוא עבר תקיפה מינית, לא עלינו, הוא לא עצמו".

לאחר השוואה בין הטיעונים הללו, של פעם והיום, ניתן להגיע למסקנה שגם אליבא הטענה החדשה (טוען טענת אונס), 'הכל בגלל תאוות'. ההבדל הוא, האם זה בגלל תאוות היוצאות מן ההתנהגות מקיימת התורה או מצד מישהו בקהילה שראהו ונתאווה לו "והוא לא הצליח להתאפק" והנפגע נכנס לטראומה נפשית ועזב את הקהילה.

לפיכך, ניתן להגיד שהסיבות שאין הרבה היורדים מן הדרך הישרה בחברה שלנו, זאת עקב שאין אצלנו הרבה 'בעלי תאווה' או מוטרדים מינית ואנוסים. וזאת בניגוד לדעה של כל מיני 'יוצאים' שישנם הרבה המוטרדים מינית בחברה שלנו והעניין מושתק מסיבות פוליטיות.

וכן פירוש חדש נתחדש בעניין המילים הנאמרות בסוף האירועים הרבים בחברה שלנו, והן: יהי רצון שנזכה ל'ביאת' המשיח המילים מקבלות פרשנות סימבולית. וכך: אנו מצפים שמלך המשיח יבוא על כל אחד מאיתנו ועל ידי יחסי המין ישנה את התנהגותנו או בנוסח אחר, את תודעתנו. ובדיעבד אולי ניתן להתפשר באהבה האפלוטנית. ירשלהבב"א.