תגית: אמונה

בואי הרוח – חיים סבתו | הגיגים על הספר – מאת כתבנו לענייני תרבות

כתבנו לענייני תרבות סיים לקרוא ספר מרגש על יהודים בירושלים עיר הקודש שלאחר המלחמה העולמית השניה. הוא נורא התרגש ושלח לנו קטע קצר שלו שהוא כתב בהשראת הספר. משום רצון לא למנוע טוב מהעולם, ככתוב: "אל תמנע טוב מבעליו, בהיות לאל ידך לעשות". הוא חשב על מספר תובנות חשובות בהקשר למסורת וחשבנו שאולי הן יעניינו את עם ישראל.

מאת כתבנו לענייני תרבות.


סיימתי לקרוא הספר של חיים סבתו בשם בואי הרוח, הספר די בסדר. הנני ממליץ על הספר בכל ליבי. גם לסופר יש סגנון כתיבה ייחודי המתאים למי שגדל באווירה תורנית, ביטויים רבים מן המקורות ונטיה לעברית עתיקה.

ואגיד מעט מחשבות שצצו במוחי בהקשר לספר. נשמע שהדמות שם, איש בשם פרקש (דוד של אבישי בן חיים), היא של היה איש משכמו ומעלה, איש שלא רואים ביום יום. אדם העושה טוב על צעד ושעל למרות זכרונותיו מן העולם ההוא.

ושמתי לב בהקשר אל התנהגותו שאני קיבלתי חינוך נורא קפדן שלא נתן מקום לרגשות מסוג מסוים כ"כ. ולעומת זאת כאן פרקש הוא ניצול שואה, הוא בעצם רוצה לדבר, הוא לא חש חסום, רק הוא חש שזה לא מתאים או קשה לשומע. ולבסוף בזמנים מיוחדים כמו חגים או מקרה מיוחד הוא מדבר ויוצר רגעי נשגבות אנושיים. וזה מה שמקשר המסורת בין הדורות בספר. החינוך שאני קיבלתי, נכשל בלעשות זאת ואז אין פלא שמי שלא מתחבר ליהדות מעצמו בעצם חי חלול. ובעצם השואה אולי תרמה לנתק מסוים בהעברת המסורת בגלל הקושי של חלק לשמוע או להעביר המסורת.


אני חושב מספר שנים על שאלה. אני הרי אדם שיחשב בחזית המודרנה ומצד שני אנטי-נאורות. ועדיין מה משמר אותי כשאני יודע שאין לי מנדט על האמת?

ואני חושב לעצמי שחלק מהעניין זה הסיפורים שדאגתי לקרוא ולשמוע על היהדות, על המשפחה ואז ממילא כשהבנתי שהיהדות שלי רגשית הרגשות שלי הוליכו למקום שבו אני כעת ולא למקומות חדשים אם חוויתי שאלה ללא פיתרון מספק.

אולם אני מגלה יותר ויותר בורות אצל חברי הנמצאים במודרנה היחסית במגזר לגבי סיפורי מורשת יהודיים, ואז אני אומר לעצמי אין פלא. הרי אנו חיים בחברה גלובלית ולאט לאט רעיונות מערביים בין לאומיים חודרים אלינו במקום הפרטיקולריות הישנה שלנו. ולכן אין פלא שאנו נהפכים לאספסוף גלובלי משעמם כמו כל העולם.

מה נשתנה בין דורינו לעומת דורות עברו שהיו אז רבים פורקי עול?

הרבי שליט"א נשאל לאחרונה על ידי אנשי חינוך איך אפשר למנוע התקלקלות של הדור כשאנו רואים שהיום אי אפשר להבדיל לפעמים בין היהודים לגויים והחופשיים. ואם כן, אזי יש סכנה שהמצב שהציבור מתדמה לגוי הוא עלול להמשך במעשיו אחר הגוי ולהוריד נשמתו לשאול תחתית.

הרבי הקשיב לשאלה ואמר שהוא היה רוצה להרחיב השאלה, לשאלה כואבת יותר. וזו שאלתו של הרבי: "מפני מה בדורות עברו, כגון בתקופת הרפורמה-"הארה" ותקופת הנציונליזיסמוס והסוציאליזיסמוס עם ישראל שיחת נפשו בהמוניו והיום לא?".

וענה הרבי שליט"א, שבעצם עם ישראל הוא כעין תמונת שפיגל-אסקפלריא (תמונת מראה) וכשהגויים מאמינים בעבודה זרה, אזי הוא ראי של הגויים ונמשך לפולחן עבודה זרה או הצדיקים לעבודת הקרבנות. כשלגוי נמשכת נפשו לתאוות בשרים אזי עם ישראל נמשך לעניין. כשהגויים נמשכו לאידאולוגיזיסימוס, אזי עם ישראל נמשך לעניין, כגון תנועת המוסר, תורה ודרך ארץ, אגודיזם וכדו'. בעצם העם מבדל עצמו מן הגוי על אף שהוא מושפע מן הגוי.

אולם כיום הגויים נמשכים סתם להנאות של מאכל, מלבוש והתבוננות בשח-רחוק-מיטלטל, ועל כן הצעירים בעם נמשכים להיות עם-ארצים עצלים וצעירי האדוקים גם נמשכים להעניין. ובדרך אגב הם מתדמים להגויים ולא כי רוצים להיות כמותם. הם אפילו לא חשבו על זאת. וכך הם יכולים ממש להראות כגוי ולקיים המצוות כי אין הם נמשכים לכפור. והם נהנים מהיהדות ולא רואים הבדל גדול בין עשיית המצווה להתבוננות במיני אסקפלריא. ולכן הם לא נהיים גויים וחילונים.


וכעת יש לדון האם מצב זה רע לעם ישראל. יש האומרים שזה אומר שעם ישראל חופשי באדיקותו או בנוסח אחר – תינוק שנשבה ביהדותו, בעצם הוא חי כגוי שומר תורה ומצוות. ודבר זה אמר הרבי מוציא לעג, שהרי כך דרכו של אדם, לאנשים אין זמן לחקור הכל והוא הולך בדרך אבותיו ורוצה להיות טוב. וכך נהגו אימותינו שנהגו לשמור המצוות ולהאמין בדברים המקובלים בדור ולא ראו הבינו את המחשבה הנכונה על פי הרמב"ם – עד כדי כך שהרמב"ם אומר שיש אמונת הנשים השוטים והקטנים שאינם יכולים להבין כראוי כי דעתם אינה שלימה, ככתוב:

"כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהם ומחשב בלבו שהם אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתם אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתם שלימה". רמב"ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים יא טז.

ועדיין אין הרמב"ם מכנה אותם מינים וכופרים. והתורה על פניו ידעה את טבע הנשים, השוטים והקטנים ולא הזכירה חובה אצלנו להאמין בכל דבר או להכריז כאילו, אלא יש לעשות – וכמו שבראשונים כתוב שאין חטא בדיבור אלא למסית – וכל שכן במחשבה. וכן אנו רואים שהקב"ה הוא לא רק אלוקינו אלא אלוקי אבותינו, כלומר שאנו יורשים את הקב"ה ממשפחתינו כדבר שבו אנו רגילים ומקבלים כדבר פשוט ולא כחידוש.

ומה שהקב"ה על פניו רצה זה שעם ישראל ילך לו כמנהגו על פי טבעו והיחידים בעלי מקום למסור נפשם למען עם ישראל בשונה משאר העם. וצריך עיון מה ההבדל בין טבע היחיד לבין טבע העם? ולכן יש לומר שכל אחד ילך לפי דרכו.