הרבי שליט"א דרש על כך שהאדם צריך לעסוק בתלמוד תורה. ואדם שעוסק צריך להיות חופשי וללמוד כאילו הוא בעל העסק – ולא מפרש אחר כלשהו ששמע מחבר מהישיבה או בבית מדרש או בגן מהגננת וכדומה. דרך הלימוד היא שהתורה היא עסקו של האדם. אדם שזה עסקו לא חושב שאין זה מתפקידו ללמוד כי מישהו אחר יעשה זאת במקומו. הוא אינו חושב שאסור לו להעניק חוות דעת של עצמו על הסוגיה שהרי זה העסק שלו. ואדם כזה יש לו חיבור נפלא להתורה הקדושה שהרי היא עסקו ולא חש זר ונוכרי לתורה כמו הרבה מהחסידים, הנשים והנושרים.
הרבי שליט"א דרש על העניין מפרקי אבות ו ב. "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".
והנה פירוש טוב הוא שאדם שלומד תורה כעסק בצורה רצינית, אזי הוא שקוע ברוח ולא רק בחומר ובכך הוא ממתן את שקיעותו בצד החומרי של החיים. וזה כמו שחושבים רבים בחוכמת המדינה והמוסר האומרים שהאדם בטבעו שקוע ברצונות שהוא לא בהכרח רוצה אם היה במצב נפש אחר. ולכן מלכות האנשים צריכה לעזור גופו להיות חופשי או האדם צריך לקבל חינוך טוב ולעזור לעצמו להיות חופשי.
וכעין זה הוסיף הרב שהיה לו חבר בהישיבה בשם הרשל שהיה עובד עבודת ליבוביץ. ופעם אחת הכריז ואמר: מה הפשט בליבוביץ שכל כך חופשי ברוחו והיה מקיים קלה כבחמורה? וענה: זה החירות! לדעת את הכל הקושיות והספיקות ולהמשיך להיות יהודי טוב – החירות מהשיעבוד לחברה החילונית השטופה בתאוות הגוף.
אבל הרב אמר עוד פשט נימאנדעסלאנדי. שמסופר על אחד מאבות אימו הרבנית האם שרצה להיות רב כדי שלא יהיה כפוף לרב שיצווה עליו מה לעשות. וידוע שיש אנשים המשעבדין בני אדם בשם התורה. אולם מי שעוסק בתורה כראוי יכול להתווכח עמם ולהציל את נפשו. וצריך לדייק שלא נאמר הלומד תורה, אלא העוסק, כלומר, צריך שיהיה ברצינות כמו מלאכה המביאה האדם לעצמאות.
וממילא אפשר לומר שאדם שעוסק בתורה כראוי והתורה חרותה במוחו זוכה לחירות. לחירות המחשבה ולחירות מפני בעלי השררה התורנית.
ועצוב שהיום יש אנשים שלא ראו עסק לא בחולין ולא בקודש יותר מג' דורות ולפיכך קשה להם לקבל התורה כעסק.
אחד האישים החרדים הבולטים בחברה החרדית שבלטו גם מחוץ לחברה החרדית הוא הרב אברהם ישעיהו הבר. הוא הקים את 'מתנת חיים'. אשתו, רחל הבר יו"ר עמותת מתנת חיים כעת, לאחר שהמשיכה אותו לאחר מותו, זכתה בפרס ישראל השנה מאת הציונים על מפעלה האזרחי החשוב והמופתי כשלכאורה היא מקבל הפרס כשותפתו לפרויקט וכביכול בעבורו.
הרב היה אדם נחמד ובעל חזון. היה מתמיד גדול, מלמד בישיבה וגם בעל חסד שהקים עמותה בשם מתנת חיים – עמותה העוסקת במציאת תורמים להשתלות איברים. איש כביר ונדיר אשר שילב בין תורה לחסד. אפשר לקרוא עליו פה משהו שנתפרסם עליו מיד לאחר שנפטר.
אחד מתלמידיו היה משה (שם בדוי). משה מספר למערכת זיכרונות כאחד שהיה בחור ישיבה בישיבתו והיה תלמידו. משה מספר שהוא הגיע לישיבה ואחד הדברים הראשונים שהוא שם לב בישיבה זה אדם עם פרצוף אדום המחייך חיוך רחב תמידי לתלמידים במקום מבט זועץ מפחיד ומרתיע כשאר הרבנים שם בישיבה.
הרב היה אדם המנסה לפשר בין תלמידי הישיבה בעת מתח ולא השליט את דעתו, נניח בזמן חורף כשיש ויכוח על המזגנים בחדר שיעורים. הרב לא ידע כמובן שסגירת חלונות תורמת להידבקות… אבל כאדם טוב לב היה מוצא דרך לרכך האווירה המתוחה בין הנערים הרבים בנושא.
הוא היה חזק במידת הביטחון – הוא היה דורש שכשאדם עושה השתדלות הוא צריך לזכור שעדיין ה' מנהל העניינים ולכן אין על מה להיות לחוצים בחיים. הוא היה מביא סיפור, נראה לי בשם אביו, על אדם שראה את מטוסי איטליה הפשיסטית טסים מעל תל אביב. אותו אדם תל אביבי חשש מהפצצות, אז הוא החליט לרוץ מהר מפני המטוסים המפציצים. והוא רץ ואץ, אבל בפועל הוא רץ לעבר מקום ששם המטוס הפציץ והוא נהרג. הוא רצה ללמד אותנו שלפעמים אדם עושה השתדלות, הוא בטוח שזה יעשה לו טוב, ברם זה יכול לעשות לו רע. לפיכך מדוע להיות בהול על העניין? ניתן להתעניין ברוגע.
הוא היה חולה הזקוק להשתלה וזו הייתה דרכו להבין שהוא צריך לפעול ברוגע ובמתינות. היו לו רק שני ילדים, עניין נדיר בחברה האדוקה – כנראה שהיו לו בעיות גם בתחום הזה וכך הוא נצרך למצוא כיוון למידת הביטחון. אחרי ההשתלה הוא קיבל את הרעיון להקים את מתנת חיים.
הוא סיפר לנו פעם, מה ההבדל בין בריסקער לליטוואק קלאסי? אצל ליטוואק הכל מותר עד שיוכח שאסור. ואצל בריסקער הכל אסור עד שיוכח שמותר. היה לו חשוב להראות לנו אסכולות שונות בעם ישראל ובאמצעות הומור.
היינו מחכים לשיעור שלו, אהבנו אותו ואהבנו את דבריו. הוא היה אומר לנו וורטים נאים כמו: אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֹתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם – אם אדם לומד תורה בדרך שלו, ביום יום, על ידי שהוא מונח בלימוד וחושב על רעיונות תורניים הקשורים למה שקורה מולו, כגון השבת אבידה, גזל, כיבוד אב ואם וכדומה, אזי האדם מקבל כוח מה' לזכות לעשות יותר מצוות ולהמנע מלהכשל בבעיות בזכות זה שהוא הולך בחוקים, כלומר, הולך תוך כדי לימוד, אזי הוא מקבל כוח לשמור ולעשות. הרב היה מעודד הבנה של הבחורים ולא האמין שתפקידם רק לדקלם. הוא האמין שבחור בישיבה קטנה מסוגל להבין ולהעמיק ובעיקר לחיות את הסוגיה ולקבל ממנה חיות.
הוא שיתף איתנו גם בסיפורים מההווי הישיבתי שלו. הוא סיפר על חבר קמצן שהיה לו בישיבה. קמצן מסכן שלא יכול היה לפרגן לעצמו הנאות פשוטות. הוא סיפר שכמה חברים החליטו להתאגד ולעזור לו. אז הם הביאו לו במתנה כסף, והוא לא השתמש בכסף, החליט לחסוך. הביאו לו עוד הפעם וכך קרה שוב. לפיכך החליטו להביא לו כסף, בתנאי שאם הוא לא ישתמש, הם יקחו לו זאת. והוא העדיף שיקחו לו זאת. האיש היה קמצן לא אגואיסט, שהאמין שצריך לחסוך לעת צרה. על כן הם החליטו להביא לו כסף בתנאי שהוא ישתמש בזה, ואם לאו הם ישמידו השטר. החבר שלהם לא השתמש והם השמידו השטר. לפעם הבאה הוא הבין שהוא לא באמת כך חוסך, אזי הוא הסכים לקבל מהם ולהשתמש. ואחרי כמה פעמים הוא יצא מהקמצנות שהייתה לו והחל להשתמש בדמי הכיס שהוריו נתנו לו. למדתי מהסיפור שלפעמים בשביל חברים צריך להקריב ולהשמיד כדי שהם יצאו מהקיבעון שלהם.
הוא גם נהג לדבר על התמדה ועקשנות כסוד ההצלחה לחיים. הוא היה אומר בחיוך רחב: במלחמה מי שמנהל, זה לא מי שיותר חזק, אלא מי שיותר עקשן. לפיכך כל אחד שרוצה להתקדם בחיים, בתורה ויראת שמים צריך להיות עקשן ולא להתייאש. (אגב לעומתו היה מגיד שיעור רשע שהיה מכסה ומשפיל מערים צעירים ורכים – הוא היה אומר שאסור לריב עם ילדים כי יש להם זמן – במלחמה מי שמנצח הוא מי שיש לו יותר זמן. להיות שאנו אנשים רציניים שקועים בחיים ותורה, אין זמן לריב עם אנשים ולכן צריך לברוח ממריבות כי אין לנו זמן. הרב קוט היה רשע כי הלך בתאוות הנפש ואהב להעליב הנחשלים והנכשלים שבחבורה שלו. אך הוא ידע למסור שיעור מלא שמחת חיים).
ביקורת קצרה נגיד עליו ויהיו הדברים לעילוי נשמתו. הרב היה שפוט של המערכת, כרב זוטר בישיבה קטנה הוא לא טרח להתנגד כנגד מערכת דורסנית, הוא לא הוקיע רבנים מושחתים גזענים ומעליבים, כי הוא לא חשב שזה תפקידו. כך שבפועל היה שותף למערכת מעליבה, משפילה, דכאנית התופסת את הבחורים כעבריינם בפוטנציאל. בנוסף עולם ההבנה בחינוך שלו היה על בסיס חוכמת רחוב וניסיון מועט (התנדבות בלב שומע). הוא לא הבין בחורים עם בעיות חברתיות ובמקום לעזור להם יכול היה לראות בהם חוכמלוגים ואויבער חוכמים. הוא לא עמד מול המשגיח בר חיים, מהנחל החרדי – נצח יהודה שיכול היה לקלל בחורים שימותו, שלא יהיה להם חלק לעולם הבא ושאר שטויות של משגיח רשע חמום מוח. לא הוקיע שאר דמויות רעות שהיו שם בשפע כשהממסד האמין במשטר ושיחק בשוטרים וגנבים עם הבחורים.
ברם למרות הביקורת הקצרה, חשוב להבין שהוא התכוון לטוב ופעל בדרך הטובה ביותר שלו. כמו כל אדם הוא היה תבנית נוף מולדתו. וכל הכבוד לו על עמותת מתנת חיים שהקים. הלוואי והחברה החרדית בארץ ישראל תקפיד בדיני נפשות של עריות ושל הלבנת פנים כמו בענייני פיקוח נפש של הגוף. כבוד גדול שאשתו שותפתו לארגון מתנת חיים קיבלה את פרס ישראל על פועלם.
הרב נפטר בדמי ימיו ממחלת הקורונה לאחר שלא נזהר כראוי, כנראה, כי לא הבין כיצד המחלה עובדת וזלזל בהנחיות הממשלה.
וכך אשתו סיפרה: "מהיום שהתבררו ממדי מגפת הקורונה והסכנות שהיא טומנת בחובה, בחר הרב ישעיהו להסתגר בביתו ולהישמר מפניה, עוד לפני חג הפורים. "לא ברור לנו כלל כיצד הוא נדבק. נכנסו פה ושם אנשים אלינו הביתה, שליח חבילות ואולי איזה מטופל דיאליזה שהתחנן על נפשו להגיע, אני לא יודעת, אבל הוא נשמר מאוד מאוד וידע שהוא צריך להישמר שבעתיים כי הוא מושתל כליה. בעלי הסתגר בבית כפשוטו, הרבה לפני שחוקקו את כל החוקים, והוא בודד את עצמו ואף הוציא קונטרס שלם של אזהרות מהקורונה למושתלי הכליות" (ההדגשות של המערכת). מקור – מקור ראשון.
כלומר, רואים שהוא לא שמר על חוקי הקורונה לגמרי, אלא הוא עשה דין לעצמו ונפגש עם אנשים מעטים בניגוד להנחיות השלטון. וזה שאשתו אומרת שהוא נשמר, זה לא מדויק ומוחלט, אלא הוא נשמר יחסית לעומת לפני הקורונה או בהשוואה מול אנשים אחרים.
קהילת קודש נימאנדעסלאנד ירושלים דאשכנז 