מעשה מבהיל ומפורסם בבחור ישיבה ששנה ופירש בגלל הקורונה לאחר שהרג את רבו בגרמא.
"וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם"
שלוימלע המתמיד החליט להמשיך להידבק ברבו גם לאחר גזירת המלכות הציונית בעניין הריחוק החברותאי בעת מגיפת הקרונה ובטוח היה שבזכות התורה לא יארע כל נזק. שלוימלע לא היה העילוי של הישיבה, אולם הוא גם לא היה קטלא קניא. והוא ידע שבדרך כלל הציונים הרשעים סתם מפחידים בלשון גוזמא וגוזרים גזירות משונות על עולם התורה בישיבות. וזה כי יש להם תאוות נגד עולם התורה שמכאיב להם ומזכיר להם את מלכות שמיא. ולכן אין פלא שהם סתם אמרו שצריך עשות מסיכה ולבטל הישיבות ובתי הכנסת. זה הכל מזימה נגד היידישקייט.
חשב בליבו שהם סתם אומרים והכל שקר. ולכן המשיך יום יום ללמוד בישיבה עם חברותות ואפילו היה מאריך בלילה מאוחר. והחליט יום אחד לשאול את רבו הקשיש שאלה בלימוד. ונדבק לרבו במניין חצרונה ושאל אותו שאלה בלימוד, ובטעות שלוימלע ירק עליו מרוב התרגשות כששאל השאלה בחיפזון טרם יברח לו רבו המגיד-שיעור, שכבר בתחילת המגפה הכריז לבחורי הישיבה שחושש מן הקורונה. ואכן אמר לו רבו שהוא אינו יכול כעת והוא צריך ללכת. אולם התלמיד התאבק ברגליו וראה הרב שהוא לא עוזב, אז הסכים לדבר עימו בלימוד זמן מועט כדי שיניח לנפשו לכל הפחות.
ויהי לאחר כמה ימים שלוימלע הצטנן ויאמר לעצמו שזה רק צינון מן היצר הרע שרוצה להחליש את הלימוד שלו ולכן המשיך ללמוד בבית המדרש במסירות נפש. והיה הולך לבית מדרש של מחבלים (עצניקים אנשי פלג ירושלמי). ועל אף שהוא לא מן הצד שלהם במחלוקת, אמר לעצמו שחשוב ללמוד כדי להחזיק את העולם – וזה פיקוח נפש. והשכן יצחק החרד"ק, שאוהב לקרוא ספרי מינות על רפואה, הלשין עליו לשלטון לאחר ששמע את שלוימלע משתעל שיעול יבש – שלוימלע חשב לעצמו שזה מקרה אחד ולא נחשב יבש, אלא דרך מקרה. ובאו עליו קלגסי המשטרה (בעקבות פנייתו של יצחק "המוסר") עם אנשי רפואה לבדוק אותו. ונתברר שהוא חולה במחלת הכתר היא הקורונה. ועשה גם כל המחבלים חולים, ויהיו ללעג וקלס על כך שהם חיות מסוכנות לשאר האדוקים. אך כעת שלוימלע למד שהמחלה אמיתית ויכלא עצמו בביתו בהבידוד.
אך גם רבו החל משתעל כך נודע. ויגמור שלוימלע המתמיד ק"נ פעמים את ספר התהילים לרפואתו, וניצחו אראלים את המצוקים בעזרת הקורונה. והוא לא זכה להשתתף באשכבתיה דרבו ויצטער מאוד.
בצר לו, ויאמר לנפשו, מה עשיתי?! הרי הרגתי את רבי. אני רוצח קרוב למזיד, שהרי היה לי להקשיב למלכות ולרבנים שאמרו שיש מגיפה. ולי היה תאוה להיות צדיק, וגאווה לא להקשיב למחשבה אחרת ולכן אני כמזיד ברציחה בגרמא. וכעת אני התחייבתי בנפשי ויורש גיהנום. אוי לנפשי.
ויתחיל לחשב בליבו איך להינצל מדינה של גיהנום. יום אחד אמר שיתחזק במחשבה ובצניעות. וביום השני אמר שזה לא די, ויעש תענית דיבור. ביום השלישי, חש שאין זה מכפר ולכן צם. וכך המשיך מסיגוף לסיגוף. עד שיום אחד אמר לעצמו שעשה כבר כל הסיגופים.
ואז החל לפלפל מי אמר שהוא מזיד, אולי הוא שוגג, שהרי בישיבה גדולה לא מספיק הזהירו ולא לימדנו מה זה נגיף ומה זה חיידק וכן לא לימדוהו לציית להשלטון למען תיקון העולם – ואין עונשין אלא אם כן מזהירין.
ואז אמר לעצמו אולי כמו שפשעו פה, אולי פשעו ושיקרו בדברים אחרים. ולא עבר זמן הרבה ויזרוק את כיפתו ויאמר שאין אלוקים ואין גיהנום ולכן הוא לא מפחד מכלום. והיה מסביר, שהרי היה מפחד רק מהקב"ה, וכעת נודע לו שאין הוכחה לקיומו של השי"ת, ולפיכך הוא יכול לעשות מה שליבו חפץ. וכל זה היה, על פניו, בשביל להשקיט את ליבו מפחד גרמא דרציחה שלו.
ובמשפחתו ראו שהוא ירד מן הדרך הישרה, ויהי מצר להם כל יום בקושיות של דופי מול כל המשפחה והצעירים. ויאמרו לו אביו ואימו שישהה בקורונטינה במלון של חילונים, אם הוא אפילו רוצה, העיקר שיעזוב הבית ולא ידבק אותם בהכפירה והחטאים שלו. ובפרט שלא יקלקל האחים הקטנים ויהרוס לאחותו שושנה בשידוכים.
והלך למלון של חילונים ויפגוש שם חופשיים מחברת מוסף (כמו חברת תהילים ומשניות, אבל להרע). ויאמרו לו שהם עושים מוסף לאדם ולכן כל אדם שהוא אדוק צריך להתקדם ולהיות יותר מתקדם על ידי שהופך לחופשי ולכן הם קראו לעצמם מוסף, כי הם מוסיפים על המענטשקייט של האדם.
וינטוש את משפחתו ולא נודע לאן הלך ונטמע בין עם הארץ. ולכן חשוב למען חינוך בנינו להזהיר מפני המגיפה הארורה, מגיפת הקרונה שרבים חללים הפילה לא רק בנפש אלא גם בנשמה.
קהילת קודש נימאנדעסלאנד ירושלים דאשכנז 