הנערה שרצתה לשלם בפגישה – מעולם השידוכים

אחד מהתלמידים בארץ ישראל המקורב לרבי שליט"א שלח לנו סיפור לפרסום לשמח את לב הציבור. והסיפור אכן משמח וחשבנו שכדאי לפרסם העניין לשמחת קהל הקוראים הקדוש.

"בסוף השידוכדייט היא החליטה שהיא חייבת לשלם, "אני רוצה לשלם", כך היא טרחה להודיע לי חגיגית. שתקתי, הרי אני לא יכול להתעקש לשלם, זה נתפס פטרוני, ומאידך מה אכפת לי שתשלם אם זה משמח אותה.

היא פצתה את פיה שוב ואמרה שהיא מתכוונת שהיא רוצה לשלם רק הטיפ ולא את הארוחה (חס וחלילה), היא נגד לשלם חצי חצי.
אמרתי: "אוקיי איך שאת רוצה" (וחשבתי על המשפט: "As you wish").
היא אמרה: "באמת אני רוצה לשלם".
אמרתי לה: "מה שאת רוצה, מה שעושה לך טוב".
אמרה לי בתגובה: "אני חושבת שזה לא בסדר שהגבר תמיד משלם, אני בחורה נאורה, מודרנית, מתחשבת, זה יוצא הרבה כסף, זה ניצול…".

לא הבנתי מה היא רוצה ממני, הרי זה מתפקידי כגבר לבן מסכן ועלוב לשלם.

אמרתי לה בצורה עדינה: "שמבחינתי אני חייב לשלם שהרי כך הנימוס המערבי קובע, איזו ברירה יש לי, לפיכך אני לא רואה בזאת פרגון".
היא אמרה לי: "תתפלא, יש הרבה גברים זבלים, אני חייבת לשלם לפחות הטיפ".
אמרתי: "בסדר מה שאת רוצה, לי זה לא משנה, מה שעושה לך טוב".

היא הוציאה את ארנקה הנכבד עם ידיה הנאות ופתחה את רוכסן כיס המטבעות. היא השחילה את אצבעותיה וחיטטה כאילו אצבעותיה לא מצליחות להכנס ולשלוף המטבעות לטיפ. לבסוף לאחר המתח הרב, נראה היה שנואשה, היא הוציאה את אצבעותיה והודיעה: "אופס אין לי טיפ לשלם, אני מצטערת". (העניין הזכיר לי את הסיפור של הרב והרבנית, פעם אחת הרבנית שאלה את הרב מה אתה עונה על ה'קשה' וענה הרבי: "אני אחשוב על זה", יותר מאוחר כשהרבי הלך לנוח הוא אמר לרבנית: "אה, כבר לא קשה".)

צחקתי בתוך נשמתי והתאפקתי לא לצחוק לה בפרצוף. ולא היה ברור לי מדוע היא לא ניסתה לשלם הטיפ באשראי? חשבתי שאולי היא לא רגילה באמת לשלם טיפ, אמרתי לה בפני פוקר: לא נורא, יהיה בסדר.

לאחר הדברים האלה נשאלתי על ידי השדכנית איך היה? אמרתי: "אפשר להגיד שזה היה כמו כמו שתי פגישות – הפעם הראשונה שלי עמה והפעם האחרונה שלי איתה".

חבל אמרה לי השדכנית, הבחורה סיפרה לי שהיא נורא נהנתה שנתת לה לשלם את חלקה בפגישה. היא רוצה להפגש שוב.

אמרתי לשדכנית שבאמת הפגישה הייתה טובה והבחורה מצחיקה מאוד. אולם יש בינינו פערים עמוקים בלתי ניתנים לגישור, עדיף שלא נפגש שוב.

מהדרין מן המהדרין – פשט נאה לחנוכה

הרבי דרש בחנוכה דברי תורה נפלאים בעניין מהדרין מן המהדרין, והגבאין היו עסוקין ולא הצליחו להעלות החידושים עד עכשיו. ואם לא עכשיו אימתי, ואנו מעלין זאת כאן לשמחת הציבור שתמיד רוצה ושמח ללמוד פשטים נאים ונפלאים.

"תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, ב"ש אומרים: יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך; וב"ה אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך." (שבת כא ב).

ונשאלת השאלה מדוע החג היחיד שיש בו הלכה של מהדרין מן המהדרין זה חנוכה? מה מייחד את חג החנוכה שבו רשום בהלכה מהדרין מן המהדרין?

ויש לדבר ב' פשטים:

א. נס פח השמן – שטומאה הותרה בציבור וחיפשו דווקא טהור. כלומר, הנס היה שחז"ל הבינו בזמן בית חשמונאי שצריך לחנוך את בית המקדש כמו שצריך בטהרה. ואולי לא היו מבטלים הדלקת המנורה, אבל עשו מאמץ גדול וחיפשו ומצאו רק פח שמן אחד וזה הספיק לשמונה ימים עד שהכינו שמן טהור חדש. ויש לעיין מדוע הותרה טומאה בציבור כשהיה לבסוף שמן טהור ליום אחד. ואולי אפשר לומר שהם פסקו שטומאה הותרה בציבור בזמן מלחמה. אולם הקב"ה האיר לעם ישראל פנים והשמן דלק לח' ימים. וכן אפשר לומר שבאמת הם פסקו דחויה, וטומאה הותרה בציבור לעניין הדלקה רק מהיום השני והיה נס לח' ימים.

וזה מראה שאם הנס היה על מהדרין, אז תיקנו הלכות הדלקה מהדרין מן המהדרין זכר לנס. ויש כאן מוסר השכל גדול, שגם אם קשה צריך לנסות עוד והקב"ה נותן ישועות או פותח העיניים ואנו מגלים שהקב"ה דאג לנו כבר בשעתו ורק כעת שמנו לב. ולכן חוגגים שמונה ימים גם על גילוי פח השמן הטהור שהיה קיים ולא נוצר בנס.

ב. ועוד יש לומר, שבמלחמה על התרבות היהודית מול התרבות הגויית היוונית צריך תשובה של מאבק על ידי תרבות תורנית, לא רק המינימום של ההלכה. בקולטורא קאמפף עושים המקסימום, כמו שאדם רוצה לקרוא את הספר הטוב ביותר בתרבות שלו, אזי אנו עושים המצווה החזקה ביותר בתרבות שלנו. אנו מגבירים את האש הרוחנית שלנו על ידי כמה מדרגות של מצווה.

ורואים מכאן את חשיבות התרבות היהודית בעם ישראל. ודבר זה הוא מצווה להציל את ציפור הנפש של עם ישראל.

ופעמים יש אנשים שהם שומרים ההלכה כמו שצריך אבל ציפור הנפש שלהם כבר התייוונה ואז בניהם יוצאים לתרבות רעה וכדומה. והם צריכים ללמוד שפה ושם יש להחמיר כדי להרוויח החיבור הפרטי של האדם לתורת ה'. ואם אדם עושה רק מה שחייב, יכול חלילה לחוש משועבד. וכשעושה יותר הוא כמו אינו מצווה ועושה והרבה יותר מחובר לתורה.

ואולי לכן גם חייבו גדר לכל הפחות בהלכה זו שיהיה מצווה ועושה, שיהיה הצער של חיוב המצווה – מים גנובים ימתקו. ומאידך גיסא נתנו אפשרות לעשות יותר מן לכל הפחות שיהיה אינו מצווה ועושה. וכך האדם מקיים בחדא מחתא בהדלקת נירות המנורה בחנוכה מצווה ועושה ואינו מצווה ועושה ומקבל יותר שכר, אבל גם יותר מחובר לתורת השם. ודבר זה סוד גדול. (ואולי לכן גם אפשר להבין בקלות מדוע נשים מקיימות נר חנוכה על אף שזה דרבנן דהזמן גרמא גם המהדרין מן המהדרין).

ועניין זה יכול גם להסביר ההבדלים שיש בין הנשים להאנשים בהחיבור לתורה. אצל האשה הרבה מצוות שהן פטורות זה בהתנדבות והן עושות זאת כמו הגוי והעבד. ואצל האנשים זה מחובת המצווה ולכן החיבור של ההתנדבות חלש יותר.

ואולי כך נולדו החומרות ותוספת המצוות. וידוע שכיום הנשים מצד אחד אוהבות התורה יותר מהאנשים על אף שהן לא כל כך יודעות מה כתוב בתורה לעומת האנשים. וכן הן מתנדבות ולא מקפידות ללמוד ההלכה ולקיים כראוי. וזה מובן כי הן מחוברות חזק יותר מן האיש על דרך ההתנדבות.